יום שישי, 25 באפריל 2008

שאינו יודע לשאול

השנה, בנוסף לסדר הפסח המשפחתי, זכיתי לערוך שני סדרים מיוחדים: האחד היה במחלקה סיעודית בבית אבות, והאחר- בהוסטל לילדים אוטיסטיים. אם תרצו, אלה ששכחו מה זה סדר פסח, ואלה שאולי לא למדו.

הסדר בבית האבות המחיש לי את עוצמת הראשוניות שבחוויה: שמיעת המילים והמנגינות, טעימת היין, המצות ושאר סמלי החג- עוצמתם גדולה לאין שיעור ממילים ומפרשנויות.הדיירים במחלקה הסיעודית נזקקים לעזרה בפעולות היומיומיות ביותר. רבים מהם אינם מדברים, וכשהם ממלמלים, דבריהם נשמעים חסרי פשר, ודומה שאינם מבינים את שנאמר להם. אך לצלילי הקידוש ו"הא לחמא עניא" ולקול זמרת "מה נשתנה" אפשר היה להבחין בצילו של חיוך, בפה שנפתח כמו מנסה לשיר, בניד כמעט לא-מורגש של הראש. וברור, שגם אם הם לא מסוגלים לדבר, הם מרגישים. הם מבינים. והרגעים האלה, שבהם צץ משהו, ומעורר חוויות מן העבר, הם העוגן שלהם, שבאמצעותו הם נאחזים בחיים.

כמה ימים אחרי הסדר בבית האבות ערכתי סדר בהוסטל שבו גרים ילדים אוטיסטיים, הצעיר בן 8 והמבוגר ביותר בן 17 וחצי. כל ילד בעולמו, כל נערה בעולמה. כמו בשורות של ברי סחרוף:
"לפעמים קירות חשופים זה מראה מלבב
כמו מסך שקוף שמכסה את הפגמים
חיוך שנטוע עד כאב
בעולם המופלא ללא מילים"
("נפתלי הדג").

מה הם קולטים ממה שקורה?הילדים מוחאים כפיים ומתנועעים לצלילי השירים המוכרים. מה מהם באמת מוכר להם? מה פורט על מיתרי הזכרונות? מה נוגע בחוויות קודמות? יש דברים שאולי לא נדע. אבל לא צריך לדעת הכל. לפעמים צריך רק להרגיש.

אין תגובות: